<h1>פירוש הכתובה לרשב"ץ</h1>
<h2>דף מח.</h2>
כולהון יהון אחראין. בפרק האשה שנפלו לה נכסים [כתובות פ' ע"ב] אמרו, לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השולחן אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה, ומתקנת שמעון בן שטח היא כדאיתא התם [פ"ב ע"ב], שאם מכרם תלך אחריהם ותטרוף אותם מהלוקח. וכיון שכתב כולהון נכסין, בכלל זה כל המטלטלין, אפילו חיטי ושערי, כדאיתא בפרק מי שמת [ב"ב ק"נ ע"א], ובפרק אלמנה ניזונת [כתובות ק' ע"ב] אמרי מטלטלי דיתמי מזבנין להו אפילו חמרא ושיכרא. וערבאין. הוא לשון תלמוד בפרק יש בכור [בכורות מ"ח ע"א] ובפרק גט פשוט [ב"ב קע"ד ע"א] נכסוהי דבר איניש אינון ערבאין ליה, ולמדו מזה שכמו שאין נפרעין מן הערב עד שיתבע את הלווה תחילה כן הדין בנכסים שדינן כדין ערב, ולשון ירושלמי הוא דאמרינן בפרק שבועת הפקדון [שבועות פ"ה ה"א] שנים שלוו מאחד הם אחראין וערבאין זה לזה, והביאה הרי"ף ז"ל שם בהלכותיו. ומשועבדין. לשון עבדות והשתחוואה, דעבד לוה לאיש מלוה [משלי כ"ב], תרגום ישתחוו לך לאומים [בראשית כ"ז] ישתעבדון לך מלכין. ותוספת השי"ן הוא נהוג בלשון ארמית, אומרים גט שחרור מלשון כי לא חופשה [ויקרא י"ט] שתרגומו ארי לא אתחררת, ושכלולי מלשון ויכלו [בראשית ב'] שתרגומו ואשתכללו, והוא לשון הכתוב בעזרא [ד'] ושוריא אשתכללו. ולשון תלמוד הוא בפרק קמא דקידושין [י"ג ע"ב] ובפרק גט פשוט [ב"ב קע"ה ע"ב] שעבודא דאורייתא. למגבי מנהון הכל משלם. כך כותבין. והוא טעות נפל בפי הסופרים, ובספרי הקדמונים מצינו נותן לו שכרו מושלם [ב"ק קט"ז ע"ב] בוא"ו אחר המ"ם. אבל כיון שנפל הטעות אין כח ביד שום אדם לסלקו, דשבשתא כיון דעל על.
<h2>דף נב.</h2>
ויש כותבין הכל קיבל עליו חתן דנן וזקף הכל עליו במלוה ורשו, וכן הוא בנוסח הכתובה להרמב"ם ז"ל. ולשון ורשו הוא חוב, מתרגום לא תהיה לו כנושה [שמות כ"ב] כרשיא, משאת מאומה [דברים כ"ד] רשו כל מדעם. ולשון רז"ל [ב"ק מ"ו ע"ב] ממארי רשוותך פארי איפרע, כלומר שמבעל חובך אפילו לא תוכל ליטול ממנו אלא סובין להפרע מחובך טול. וענין וזקף עליו הכל הוא לשון רבותינו ז"ל, בכל מי שהוא מחזיר חיוב שיש לו על חבירו מאיזה דבר שיהיה שטר חוב ומלוה, כמו שאמרו בפרק איזהו נשך [ב"מ ע"ב ע"א] ישראל שלוה מעות מהגוי וזקפן עליו במלוה, ובפרק הגוזל עצים [ב"ק ק"ט ע"א] הגוזל את הגר וזקפן עליו במלוה, וכן בפרק המקבל [ב"מ קט"ו ע"א] גבי שכר חמר שכר כתף יכול אפילו זקפן עליו במלוה תלמוד לומר כי תשה. וכן בפרק שני דגיטין [י"ח ע"א] כתובה מאימתי היא משמטת משתפגום ותזקוף, ורוצה לומר כי הכתובה אינה משמטת לפי שהיא כמעשה בית דין, ואם גבתה מקצתה ופגמה אותה, ומה שנשאר החזירתו מלוה, וזהו לשון זקיפה, אם עברה עליה שמיטה מאותה שעה שמטה מתורת כתובה וחזרה לתורת מלוה שהשביעית משמטתה. וכותבין כן, כדי שלא יהיה דין הנדוניא כדין הכתובה לגבות בפחות שבמטבעות, אם נכתבה כתובה במקום אחד וניגבית במקום אחר, כדאיתא באחרון מכתובות [ק"י ע"ב], זהו מקולי כתובה וכו', וכן יש קולא אחרינא בפרק יש בכור [בכורות נ"ב ע"א], על כן כותבין שהחתן קיבל עליו נדוניא זו כדין מלוה ורשו, לא כדין עיקר כתובה שהוא מנה מאתים לדון בו כדין קולי כתובה, אלא כדין חומר מלוה. וזה לא היה צריך לענין נדוניא, שמן הדין דינה כדין מלוה לגבות לעולם בלא הזכרה, ואינה כדין עיקר כתובה שהוא מנה מאתים שלא לגבות אחר עשרים וחמש שנים שלא בהזכרה כדאמרי' בפרק הנושא [כתובות ק"ד ע"א], והכי איתא בירושלמי [שם פי"ב ה"ה]. ולא הוצרך תנאי זה אלא לענין תוספת, דקיימא לן תנאי כתובה ככתובה דאמי דקיימא לן כרבי יוחנן דאמר בירושלמי דהתם ודפרק הניזקין [גיטין פ"ה ה"א] שהתוספת הוא כדין כתובה מהאי טעמא, וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בפרק הנושא, ולזה הועיל תנאי זה שיהיה התוספת כדין מלוה כמו הנדוניא. אבל בנדוניא עצמה לא היה צריך תנאי זה, שדינה כדין מלוה לא כדין כתובה לגבות מן הזיבורית, וכמו שמוכח בפרק הניזקין, וכן כתב הרשב"א שם בחידושיו. ולפי מה שכתבו הגאונים ז"ל בפרק המקבל מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה שתהיה נגבית אפילו מחיים, אף על פי שלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים כדאיתא בפרק האשה שנפלו לה נכסים [כתובות פ"א ע"א], אם כן הכותבים כן יש רשות לאשה לגבותה מחיים. אבל רש"י ז"ל לא כתב כן, אלא שאם האב נדר לבתו נדוניא הרי הוא חוב עליו, ויגבה אותה החתן ממנו כדין מלוה, וכן הסכים עמו הרמב"ן בפירוש זה. וכתבו הגאונים ז"ל דמאי דאמור רבנן לא ניתנה כתובה ליגבות מחיים, היינו דקאמ' מיבעיא למישאל ולמפקי, אבל כי טענה הב לי מאי דכתבת לי בכתובתאי דאעביד תכשיטין ואיתיב תחותך ואשמשינך, דינא הוא דיהיב לה כל מה דכתב לה. וכתב הרב בעל העיטור ז"ל דהכי מסתבר, אבל הרשב"א ז"ל חולק בתשובה.
